פסק-דין בתיק ע"פ 2393/08

1.       המשיב הואשם בת"פ 2393/08 בעבירות איומים - לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), בכך שאיים על בא-כוחו בהליך אזרחי, באומרו לו: "אם הדיון לא יהיה ב-21.3.06 ולא תופיע אישית, אז אשרוף אותך ואת המשרד"; ובכך שהוסיף ושלח לעורך דינו מכתב שבו כתב: "אם תפנה לבית משפט או למשטרה או למי שאתה רוצה, זו בעיה שלך, דמך בראשך בקבר של הבן שלי". האיומים הושמעו לאחר שעורך הדין ביקש מבית המשפט בהליך האזרחי לדחות את מועד הדיון בעניינו של המשיב.

2.       בהכרעת-דין מיום 2.4.08 זיכה בית-המשפט שלום (כב' השופט לי-רן) את המשיב מהעבירה שיוחסה לו, זאת על-יסוד הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין, הקובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". בית המשפט הוסיף וקבע, לחלופין, כי ניתן לבטל את האישום על בסיס הוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המורה כי בית המשפט מוסמך לבטל אישום אם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". הנימוקים להחלטה, לפיה המעשה הנו קל ערך, באופן המצדיק זיכויו של המשיב, היו, בין השאר, נכותו של המשיב בשיעור של 25%, השמעת האיומים בעידנא דריתחא בלא כוונה לממשם, וכן העובדה שהמשיב והמתלונן יישבו ביניהם את ההדורים במישור האזרחי. בהקשר האחרון יצוין, כי בבית משפט קמא התנצל המשיב בפני עורך הדין וביטל את תלונתו ללשכת עורכי הדין, וכי במקביל, בסיועו של עורך הדין, הושגה פשרה בתיק האזרחי.

3.       נוכח ההתפתחויות האחרונות ראה בית משפט קמא את נסיבות האירוע בגדרה של הגנת "זוטי דברים", בציינו, כי גם אם התנהגות המשיב היתה בת-עונשין בראשיתה, הרי שבעקבות ההשלמה והפיוס בין המשיב לבין המתלונן, אין הראשון נושא עוד באחריות פלילית מחמת הגנת "זוטי דברים", ולחלופין - בשל "הגנה מן הצדק", לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי; וכלשון בית-המשפט: "משום ההתפתחויות שחלו לאחר הגשת כתב האישום, כמפורט לעיל, נדמה לי כי המשך ניהול ההליך הפלילי עומד בסתירה מכוונת לעקרונות של צדק והגינות משפטית. משום טענת 'זוטי דברים', ובאופן חלופי - משום 'הגנה מן הצדק', זיכיתי את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו" (פסקאות 15 ו-16 להכרעת הדין).

4.       המדינה מערערת על החלטת בית-משפט קמא, וגורסת כי לא קמה כל עילה לביטול כתב האישום מחמת "זוטי דברים" או "הגנה מן הצדק".

5.       המשיב טוען, כי אין עילה להתערב בהכרעת הדין המזכה על מכלול טעמיה.

6.       לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל. המעשים שיוחסו למשיב בכתב האישום - איומים חמורים בעל-פה ובכתב לפגיעה בעורך-דינו, הצדיקו את הגשת כתב האישום; ומדובר במעשים המצויים בליבת הפליליות ממש. אין בנסיבות המתוארות של התנצלות המשיב, הבנת הפסול שבמעשיו וההתפייסות בינו לבין המתלונן - כמו גם בנסיבותיו האישיות - כדי להוציא את המעשים מגדרם של המעשים הענישים בפלילים; ולא היה כל בסיס, עובדתי או משפטי, להחיל עליו את הגנת "זוטי דברים" לפי סעיף 34יז לחוק העונשין. לא היה גם כל בסיס למסקנה, כי ניהול ההליך הפלילי עומד "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כמשמעות טענת "ההגנה מן הצדק" שנקבעה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. הסעיף האמור עיגן בחקיקה את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, כפי שעוצבה בפסיקה עד כה, על היקפה ואופייה (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) (הגנה מן הצדק), התשס"ז-2007, ה"ח א' בניסן התשס"ז, עמ' 138; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776; ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.10.07, בפיסקאות 106-111)). דעתנו הנה, כי לא התקיימו במקרה דנן נסיבות שיש בהן כדי להחיל את ההגנה מן הצדק על אישומו של המשיב. למותר לציין, כי העובדה שנפגע העבירה מחל לנאשם והתפייס עימו, אינה מהווה עילה להחלת ההגנה מן הצדק, ובהקשר זה יוזכר כי ההליך המשפטי הפלילי מנוהל על-ידי התביעה הכללית, כמייצגת האינטרס הציבורי על כל המשתמע מכך, ולא על-ידי המתלונן; וכי עסקינן באיומים חמורים חוזרים ונשנים, בעל-פה ובכתב, לפגיעה קשה במתלונן, תוך שימוש במילים "אשרוף אותך ואת המשרד" ו"אם תפנה לבית משפט או למשטרה... דמך בראשך". החרטה שהביע המשיב על מעשיו, ויישוב ההדורים בינו לבין המתלונן, כמו גם נסיבותיו האישיות, אמורים לקבל ביטוי בגזר הדין, בין אם יורשע לאחר שמיעת ראיות, ובין אם רק ייקבע שעבר העבירה ובית המשפט יימנע מהרשעתו בדין. ואולם, לא היה כל בסיס משפטי או עובדתי למסקנה, לפיה המשך ניהול ההליך עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. נהפוך הוא, זיכויו של הנאשם בדין, רק מחמת העובדה שהלה התנצל על מעשיו והמתלונן מחל לו, היא לא רק תוצאה קיצונית שעלולה לפגוע בעקרונות של הצדק וההגינות המשפטית, אלא גם אינה ממצה את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, המצדיק תגובה חברתית הולמת כאשר נפגע ערך חברתי מוגן בביצועה של עבירה. לפיכך, לא היה מקום לזיכויו של המשיב מחמת "זוטי דברים", ואין גם בסיס לביטול האישום נגדו מחמת הגנה מן הצדק. בנסיבות אלו, חלוקים אנו על עמדת חברנו, השופט דרורי, שתובא בהמשך.

7.       בשולי הדברים נציין, כי איננו נדרשים בגדרו של ערעור זה להביע עמדה בשאלה, שהועלתה אגב אורחא במהלך הדיון בערעור, האם ניתן לסיים הליך פלילי אגב חיובו של נאשם לחתום על התחייבות לפי סעיף 73 לחוק העונשין, זאת ללא כל עונש או סנקציה נוספת. ואולם, נעיר כי כבר פסקנו בע"פ (י-ם) 8466/04 פדרמן נ' טיבי(ניתן ביום 16.6.05), כי הדבר אינו אפשרי בהיבט המשפטי.

8.       אשר-על-כן, דין הערעור  להתקבל, ויש לבטל, אפוא, את הכרעת-הדין המזכה, ולהחזיר הדיון לערכאה הדיונית להמשך שמיעת הראיות.

השופט צבי סגל, סגן נשיא                               השופט יורם נועם

השופט משה דרורי:

1.       קראתי  את פסק הדין של חבריי למותב, סגן הנשיא, כבוד השופט צבי סגל וכבוד השופט יורם נועם.

2.       לאחר שיקול דעת,  לא אוכל להצטרף לפסק הדין ולמסקנתו.

3.       מקובלת עלי גישתם העקרונית של חבריי כי מעשי האיום, הן בעל פה והן בכתב, אינם בגדר "זוטי דברים". נער הייתי וגם זקנתי, כעורך דין, ואף שימשתי כיו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים, ואני רואה בחומרה מצב בו לקוח מאיים על עורך דינו, פעם בעל פה (ובאירוע זה ניתן, אם כי בדוחק, לאמץ את הסבר עורך דין קמר, ב"כ המשיב, כי מדובר בעידנא דריתחא), ופעם בכתב, כאשר הדבר חייב חשיבה, כתיבה, הכנסת המכתב למעטפה, קניית בול, ושליחת המכתב, כאשר בכל אחד משלבים אלה, היה יכול המשיב להפסיק.

4.       אולם, סבור אני, כי כאשר באה לעולם הוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), קנה לעצמו בית משפט סמכות שקודם הייתה בידי התביעה הפלילית.

5.       סעיף 149 לחסד"פ, נושא כותרת "טענות מקדמיות", ואחת מהן, כפי שהוספה בשנת תשס"ז, המנויה בפיסקה (10) היא זו: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". יש לזכור כי סעיף 151 לחסד"פ אומר כי את הטענות המקדמיות, ובהן זו המנויה לעיל, ניתן לטעון בכל שלב של המשפט.

6.       אכן, כפי שכבר אמרתי לעיל, מעשיו של המשיב - בהנחה שאין מחלוקת עובדתית כי נעשו - אינם בגדר זוטי דברים, לכן, לדעתי הרישא של סעיף 149(10) לחסד"פ, איננה חלה במקרה שלפנינו, שכן הגשת כתב האישום היתה מוצדקת.